יוראי כהן

חביבי - כבר עברה שנה מאז שהאישה המדהימה שלך השיקה את האתר המרגש הזה, ורק הערב אני מוצאת את הכח לכתוב לך ולכתוב אותך כאן. כאילו כל עוד נמנעתי מכך, מותך לא יהיה סופי. יום זיכרון שלישי מסתיים זה עתה ולאחר שבימים האחרונים מרבית עיסוקיי נסובו סביבך, אמש חלמתי אותך שוב. האמת שלא ראיתי בבירור את פניך, אך ידעתי שזה אתה. היינו רק שנינו. אין לי מושג איפה ישבנו, אבל זוכרת שהתרגשתי, שצחקתי בקול, שנפלה עליי הקלה עצומה. השיחה בינינו, כמו שאנחנו רגילים הייתה צפופה, שלנו ועם זאת חדה, קצרה ומכוונת. הבהרת לי את דעתך על התמדה (שיחה שניהלנו כל כך הרבה פעמים). הרמתי את העיניים ונעלמת לי. פתאום. שוב נעלמת.
מה שכן - הספקתי לומר לך שאני גאה בך. מה זה גאה? שהלב שלי מתפוצץ בחזה מרוב גאווה. ש"מי שלא הכיר אותך, הפסיד". ושאני מתגעגעת כל כך, מכאן ועד הנצח. יש לי כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה סיפורים, בדיחות, פאדיחות וחוויות לספר עליך ובאמצעותם לספר אותך. אבל זה יהיה חייב להיות במנות קטנות.
מי שקורא זאת, ארצה שיקח לדרך את אחת מהתובנות שלך בעניין ההתמדה. וכך כתבת לי: "אין מושלם- יש אדם טוב עם רצון והתמדה שדבק במטרה. זה הכל..."

בינתיים, תם הטקס. החיים שוב יחזרו למסלולם המעוות עד הפעם הבאה 💔 כשהייתי טל, קראת לי טללליי, כשהפכתי לטליה, סירבת לקבל זאת והתעקשת על טל. וכעת יוראי, בכל שם שתקרא לי - כך אתייצב וכך אבוא בפניך ועבורך. כך או כך, בכל שם, לנצח אשאר בת דודתך שבורת הלב, המעריצה, האוהבת.

גיבור שקט בצללים, קורא עליך בערב יום הזכרון וחושב על הדרך הנחישות והנתינה שאפיינו אותך, אהבת הארץ שבדמך, האהבה המשותפת שלנו לירוקים שבכרמל, המשפחה והחברים שתמיד תחסר להם, החוויות שכבר לא תחווה. תודה לך גיבור. תודה.